Minecraft בנייד: יוצאים לאסוף עץ ונשארים לבנות עולם header
Minecraft: Dream it, Build it! iconכתבה על Minecraft: Dream it, Build it!

Minecraft בנייד: יוצאים לאסוף עץ ונשארים לבנות עולם

פרסומות

הדבר הממכר ביותר ב־Minecraft: Dream it, Build it! אינו הרגע שבו מוצאים יהלום או משלימים מבנה מרשים. זה הרגע שבו יוצאים מהבית רק כדי לאסוף כמה גושי עץ, רואים את השמש שוקעת, מבינים שהמפלצות כבר בדרך, ובמקום לסגור את המשחק מתחילים לחפור מחסה. המשחק הזה בנוי על פיתוי קטן ומדויק: הוא נותן לך חופש, אבל תמיד משאיר עוד סיבה אחת להישאר.

בגרסת הנייד, Minecraft שומר על הליבה שהפכה אותו לתופעה: עולם עשוי קוביות, יצירה מתוך משאבים, סכנה שמגיעה עם הלילה ודמיון שאין לו מסך סיום. זו לא הרפתקת ארקייד עם שלבים קצרים שמסמנים וי; זו הזמנה לבנות לעצמך מקום בתוך עולם שממשיך להתקיים גם אחרי שהנחת את הטלפון. מי שמחפש משחק שאפשר לפתוח לכמה דקות ולגלות בו שוב ושוב דברים חדשים, יקבל כאן הצעה נדיבה במיוחד.

מתחילים בעץ, ומגלים עולם שלם

הפתיחה תופסת עוד לפני שמבינים הכול

הכניסה לעולם חדש פשוטה כמעט עד כדי הטעיה. נוחתים בנוף פתוח, רואים עצים, גבעות, מים ואולי גם חיות, ומיד ברור מה לעשות: להכות בעץ, לאסוף את הגושים הראשונים ולהכין כלים. אין צורך במבוא ארוך או בסיפור שמסביר למה צריך לצאת לדרך. הסביבה עצמה מציבה את השאלה, והידיים מתחילות לעבוד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה.

ואז מגיעה השקיעה. האור משתנה, קולות הלילה מתקרבים, והמשימה התמימה של איסוף חומרי גלם מקבלת פתאום דחיפות. בפעם הראשונה, מחסה פשוט עם דלת מרגיש כמו הישג אמיתי. בפעם הבאה כבר רוצים חלונות, תנורים, ארגזים ומיטה. המשחק הופך צורך מיידי לסיבה ליצור, בלי להכתיב איך הבית חייב להיראות או כמה זמן כדאי להשקיע בו.

הלולאה של משחק אחד נוסף

הקצב של Minecraft נולד מתוך שרשרת פעולות שמתחברת באופן טבעי: לחפש חומר, לכרות אותו, להפוך אותו לכלי, להשתמש בכלי כדי להגיע לחומרים טובים יותר, ואז למצוא לעצמך יעד חדש. זו לולאה שקל להבין, אבל היא לא מרגישה מכנית, משום שהמטרה משתנה לפי מה שמגלים בדרך. יצאתי לחפש ברזל, הבחנתי בפתח של מערה, ירדתי לבדוק, ואז מצאתי את עצמי מתכנן איך להאיר את כל המסדרון לפני שאמשיך פנימה.

פרסומות

השליטה במסך מגע דורשת הסתגלות. תנועה, מבט, בחירת חפצים ופעולות כרייה חולקים שטח קטן, ולכן בדקות הראשונות אפשר להסתובב קצת יותר מדי או להניח גוש במקום הלא נכון. אחרי שמתרגלים, הממשק מפסיק להיות הדבר המרכזי. עדיין יש רגעים שבהם דיוק של עכבר או שלט היה נוח יותר, במיוחד כשנלחמים או בונים במהירות, אבל חופש הפעולה נשאר שלם: אפשר לחצוב, לבנות, לחקור ולשרוד גם בלי לשבת ליד מחשב.

הייחוד הוא שהקצב לעולם אינו נקבע רק בידי המשחק. אפשר לבלות ערב שלם בעומק מערה, או לכרות כמה עצים ולסגור אחרי רבע שעה. העולם לא דוחף אותך אל קרב הבא ולא מעניש אותך על כך שלא התקדמת לפי לוח זמנים. הוא מציע מטרות, ואתה מחליט איזו מהן ראויה לעוד כמה דקות.

התגמול הוא לא רק מה שמופיע בתיק

ההתקדמות מורגשת היטב גם בלי מד התקדמות נוצץ. בתחילת הדרך כלי עץ ומחסה קטן מספיקים כדי לשרוד; בהמשך אפשר ליצור ציוד טוב יותר, לארגן חווה, לבנות מסילות ולצאת למסעות ארוכים יותר. בכל שלב נפתח עוד טווח של אפשרויות, והחומרים החדשים משנים את האופן שבו חושבים על העולם. מערה שהייתה מפחידה נעשית יעד שאפשר להתכונן אליו, ומישור ריק הופך למקום המתאים לבית הבא.

אבל התגמול הטוב ביותר הוא אישי. גשר שהנחתי כדי לחצות נהר, חלונות שהכנסתי לקיר או שביל שסימנתי כדי לחזור למערה הופכים את העולם למוכר ולשלי. גם כישלון עשוי להוסיף לסיפור: נפילה לבור, אובדן ציוד או התקפה לא צפויה משאירים זיכרון ומלמדים אותי להתכונן טוב יותר. לא כל הפסד נעים, אבל הוא בדרך כלל נובע מהחלטה שאפשר להבין, ולא מגחמה של המשחק.

למה קשה להניח את המשחק

יש במשחק תחושה קבועה של עבודה כמעט גמורה. עוד כמה גושי אבן ויש קיר, עוד מעט ברזל ויש כלי חדש, עוד ביקור אחד במערה ואולי אמצא את מה שחסר. המשימות האלה קטנות מספיק כדי להישמע קצרות, אבל הן נוטות להסתעף. בדרך חזרה נתקלים בכפר, ליד הכפר יש משהו ששווה לחקור, וכשחוזרים הביתה כבר ברור שהבית זקוק להרחבה. כך נוצר רצף של החלטות קטנות שמחזיק את הסקרנות בלי להעמיס עלילה שמכתיבה לאן ללכת.

פרסומות

יש גם ניגוד שמוסיף מתח: ביום אפשר לתכנן בנחת, אך החושך משנה את תנאי המשחק. היציאה לחיפוש משאבים אינה רק סידור מלאי, כי תמיד צריך לחשוב כמה זמן נשאר עד הלילה ואיך חוזרים בשלום. כשאני מתעלם מהשעון הטבעי הזה, העולם מזכיר לי במהירות שהנוחות שבניתי אינה מובנת מאליה. וכשאני חוזר הביתה עם שלל אחרי מסע מסוכן, אפילו ארגז מסודר מרגיש כמו פרס.

סגנון פשוט, זהות שאי אפשר לטעות בה

הגרפיקה הקובייתית של Minecraft אינה מנסה לחקות נוף מציאותי, ובדיוק בגלל זה קל לקרוא את העולם ולזכור אותו. עץ, אבן, מים, חול ולבה מקבלים צורות ברורות; יצורים ודמויות בנויים מאותו חומר חזותי, כך שהכול מרגיש חלק ממערכת אחת. המראה אולי גס במבט ראשון, אך הוא נותן חשיבות לכל שינוי קטן. כשמגלפים מדרגות בהר או פותחים חלון בקיר, רואים מיד איך הנוף השתנה.

הסגנון גם משרת את הרעיון המרכזי: העולם עשוי חלקים שאפשר להבין, לאסוף ולסדר מחדש. אין כאן תפאורה שנועדה רק להיראות יפה ברקע. כמעט כל אזור יכול להפוך לחומר בנייה, למקור מזון, למסלול או לנקודת תצפית. התוצאה היא משחק שנראה מוכר כבר מהצצה, אך אין בו תמונה אחת שמספרת את כל הסיפור. את הנוף שלי אני בונה בעצמי.

למי הוא מתאים, ואיפה הוא עלול להכביד

Minecraft מתאים במיוחד למי שנהנה להמציא לעצמו מטרות, להתנסות ולראות תוצאה מוחשית לעבודה. הוא מצוין לשחקנים שאוהבים יצירה, חקירה והישרדות באותה נשימה, וגם למי שרוצה משחק שאפשר לחזור אליו בלי להתחיל מחדש בכל פעם. מצד שני, מי שמעדיף משימות מסודרות, ניצחון ברור ושלבים שמסתיימים בתוך דקות, עלול להתקשות למצוא כאן כיוון. החופש הוא הנכס הגדול של המשחק, אבל הוא גם מחייב את השחקן להחליט מה מעניין אותו.

יש כמה נקודות חיכוך שכדאי להכיר. איסוף חומרים עשוי להפוך לחזרתי, והשטח המוגבל בתיק גורם לא פעם לעצור באמצע מסע ולפנות מקום. מסך המגע פחות מדויק במשימות לחוצות, והעולם עצמו לא תמיד מסביר היטב מה כדאי לעשות עכשיו. במצב הישרדות, אובדן ציוד אחרי טעות יכול לתסכל, במיוחד אם הוא קרה רחוק מהבית. אפשר לבחור דרך משחק רגועה יותר, אך גם אז צריך לקבל שהקצב נובע בעיקר מהשחקן, לא מסדרה הדוקה של יעדים שהמשחק מגיש לו.

פרסומות

בהשוואה למשחקים שמכוונים לסיבוב מהיר

בהשוואה ל־Subway Surfers, Minecraft אינו נשען על ריצה בלתי פוסקת ועל תגובות מהירות שמייצרות שיא חדש. וגם בניגוד ל־Stickman Party 234 MiniGames, הוא לא מציע אוסף של אתגרים קצרים שאפשר להחליף ביניהם בכל רגע. במשחקים האלה ברור מתי סיבוב התחיל ומתי הוא נגמר; כאן אפילו פעולה קטנה יכולה לפתוח מסלול של שעות, משום שהמטרה אינה לנצח שלב אלא לשנות את העולם.

גם מול כדור הערמות – להרוס את הקומות, שבו הסיפוק מגיע מפעולה ישירה וחוזרת, או Granny, שבונה את המתח סביב בריחה מאיום מסוים, Minecraft פועל אחרת. הוא יכול להיות רגוע, מסוכן או תובעני, אך השחקן בוחר במידה רבה איזה סוג של חוויה ליצור. זה לא אומר שהוא תמיד מסעיר יותר. מי שרוצה ריגוש מיידי יקבל אותו מהר יותר במשחקי פעולה קצרים; מי שרוצה לראות מקום משתנה בזכות החלטותיו, ימצא כאן תגמול עמוק ומתמשך יותר.

ההבדל הזה מסביר גם למי המשחק פחות מתאים: לא לכל ערב צריך עולם פתוח. לפעמים רוצים לפתוח משחק, לשחק סיבוב ולסיים. Minecraft דורש נכונות להישאר בתוך רצף, גם אם הרצף הזה מורכב מעשר דקות של חיפוש עץ ומעוד עשר דקות של בניית גג. כשהחשק לכך קיים, קשה למצוא תחליף שנותן אותה תחושת בעלות על המרחב.

למה שווה להתקין אותו עכשיו

הגרסה הניידת של Minecraft מתאימה במיוחד לרגעים שבהם רוצים להמשיך פרויקט בלי לחכות לזמן פנוי ארוך. אפשר להיכנס כדי להרחיב חדר, לבדוק מה יש מעבר לגבעה או לאסוף חומר שחסר, ולצאת כשנגמר החשק. אין צורך ללמוד את המשחק מחדש בכל חזרה, כי הבית, הדרך והציוד נשארים נקודות עוגן שמחזירות אותך מיד לתוך ההרפתקה.

פרסומות

אם זו הפעם הראשונה שלך, כדאי להתחיל בעולם הישרדותי, לבנות מחסה פשוט לפני הלילה ולתת לסקרנות לבחור את היעד הבא. אם כבר שיחקת בעבר, הסיבה לחזור אינה רק נוסטלגיה: יש משהו מספק במיוחד בלבנות עולם בקצב שלך, בלי מרוץ אחר דירוג ובלי דרישה לסיים את המסע בזמן מסוים. Minecraft: Dream it, Build it! עדיין עובד מפני שהוא משאיר את ההחלטות החשובות בידיים שלך, ואז מחזיר אותן אליך בצורת מקום שאפשר להיכנס אליו שוב.

השורה התחתונה שלי ברורה: זהו משחק נייד מצוין למי שרוצה יותר מסיבוב מהיר, ומוכן להשקיע מעט סבלנות כדי לקבל עולם שמרגיש אישי. הוא לא תמיד נוח, לא תמיד מכוון, ולעיתים דורש עוד איסוף לפני שהכיף הגדול מגיע. אבל ברגע שהמטרה הראשונה הופכת לבית, הבית הופך למסע, והמסע משאיר אחריו משהו שבנית בעצמך, קשה להתייחס אליו כאל עוד משחק להעביר בו זמן. זה משחק ששווה להתקין כשמתחשק לך לא רק לשחק בעולם, אלא להשאיר בו סימן.

פרסומות

המשיכו לקרוא

עוד