Quest of Dungeons

ניתוח מאת Appcrazy

יש משחקים שמנסים להרשים אותי בכמות תוכן, ויש משחקים שמבינים שהכיף נמצא בהחלטה הקטנה הבאה. Quest of Dungeons שייך לסוג השני: משחק תפקידים בסגנון רוגלייק, עם קרבות מבוססי תורות ומראה רטרו של 16 סיביות. אחרי ששיחקתי בו, הרושם שלי הוא של משחק ממוקד, קשוח ונוח להפעלות קצרות, שמתגמל סבלנות יותר מאשר לחיצה מהירה.

הוא לא מנסה להיות הרפתקת תפקידים קולנועית או עולם פתוח עמוס משימות. במקום זאת, הוא מציב אותי בתוך מבוכים שבהם כל צעד יכול לשנות את המצב. אני בוחן את הסביבה, שוקל אם להתקרב לאויב, מנהל את המשאבים שלי ומקבל החלטות בלי שהמשחק יכריח אותי למהר. זו חוויה שמתאימה במיוחד למי שאוהב לחשוב לפני פעולה, אבל פחות למי שמחפש סיפור ארוך, דמויות מפותחות או תחושת התקדמות קבועה ובטוחה.

משחק תורות שמתגמל מחשבה ולא מהירות

הבסיס פשוט להבנה: אני נכנס למבוך, מתקדם דרך אזורים מסוכנים ונלחם באויבים בתורות. הפשטות הזאת מטעה מעט, מפני שכל פעולה מקבלת משקל. כשאני מתקרב ליריב, אני לא רק שואל אם אני יכול לנצח אותו עכשיו, אלא גם מה יישאר לי לאחר מכן. האם כדאי להילחם, לסגת, להשתמש בפריט או לחפש מסלול אחר? המשחק מצליח להפוך את השאלות האלה למרכז החוויה.

הקצב התורי הוא אחת הסיבות שהמשחק מרגיש טוב במכשיר נייד. אפשר לעצור בכל רגע ולחשוב, בלי לחץ של תגובות מהירות ובלי צורך להחזיק רצף ארוך של משחק. מצד שני, התורות אינם הופכים את החוויה לעצלנית. החלטה לא נכונה יכולה להצטבר במהירות, במיוחד כאשר אני נכנס לאזור בלי להבין מה מחכה מעבר לפינה.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא לא לבזבז משאבים רק מפני שהם זמינים. בתחילת מסע קל להשתמש בחפץ שימושי כדי לפתור בעיה קטנה, ואז להצטער עליו מאוחר יותר. עדיף להסתכל על כל פריט כחלק מתוכנית: מה אני שומר למצבי חירום, מתי אני מוכן להסתכן, ואילו קרבות אינם שווים את המחיר. זהו טיפ שנשמע בסיסי, אבל הוא משנה את אופן המשחק באופן ברור.

גם המראה הרטרו אינו קישוט בלבד. הגרפיקה הפשוטה והצבעונית מאפשרת להבין במהירות את מבנה החדר, את מיקום הדמות ואת האויבים שמסביבה. אין כאן עומס חזותי שמסתיר את המידע החשוב. עבורי, הסגנון של 16 סיביות עובד היטב מפני שהוא מחזק את התחושה שמדובר במשחק ממוקד מכניקה, לא במוצר שמנסה להציג ראווה טכנית.

פרסומות

למה המבוכים עובדים טוב על מסך קטן

במשחקים מסוג זה, ממשק לא ברור יכול להרוס גם מערכת קרב טובה. כאן, הקצב האיטי יחסית נותן לי זמן לבדוק את המצב לפני שאני מאשר פעולה. זה חשוב במיוחד בטלפון, שבו האצבע עלולה להסתיר חלק מהמסך. במקום להרגיש שאני נאבק בממשק, אני יכול להתרכז במיקום, בסכנה ובבחירה הבאה.

היתרון הגדול הוא שאפשר לשחק בפרקי זמן קצרים. נסיעה, המתנה או הפסקה בעבודה יכולים להפוך לכמה תורות משמעותיים, בלי להתחייב לסשן ממושך. עם זאת, יש גם מלכודת: מפני שכל תור דורש מחשבה, משחק קצר לא תמיד מרגיש קליל. לפעמים אני פותח את המשחק לכמה דקות ומוצא את עצמי ממשיך רק כדי לפתור מצב מסוכן שנוצר.

הציצו בבלוג שלנו

העיצוב מתאים למי שאוהב לחזור על ניסיון וללמוד ממנו. כאשר מסע מסתיים, אני לא יוצא ממנו רק עם תחושת הפסד. אני מבין טוב יותר איזה סוג של סיכון היה מיותר, מתי הייתי צריך לשמור מרחק ואיך ניהול לא נכון של משאבים פגע בי. זהו ערך משמעותי במשחק רוגלייק: ההתקדמות אינה תמיד רק של הדמות, אלא גם של השחקן.

העומק נמצא בהחלטות הקטנות

החוזקה המרשימה ביותר היא האופן שבו המשחק גורם לפעולות יומיומיות להרגיש חשובות. פתיחת אזור חדש אינה רק מעבר טכני; היא יכולה לחשוף איום, ליצור מסלול מילוט או להעמיד אותי מול בחירה לא נוחה. גם יריב שנראה חלש עשוי להיות בעיה אם אני מגיע אליו בלי מספיק יכולת להמשיך.

אני ממליץ לשחק בצורה שמרנית יותר ממה שהאינסטינקט הראשון מציע. לא כל אויב חייב להיעלם מיד, ולא כל אזור צריך להיחקר באותו רגע. לפעמים עדיף לחזור למקום מוכר, לסדר את הציוד ולתכנן את הכיוון הבא. התנהלות כזאת אינה הופכת את המשחק לאיטי; היא מאפשרת לי לשלוט טוב יותר בקצב במקום להגיב לכל סכנה בפאניקה.

עוד תובנה שימושית היא שהמפה, או לפחות ההיכרות עם המרחב שכבר עברתי בו, חשובה כמעט כמו כוח התקיפה. מסלול שנראה ארוך יותר עשוי להיות בטוח יותר ממפגש ישיר. לכן אני משתדל לא להיכנס לאזור חדש כשאני כבר במצב חלש. השארת נתיב נסיגה פתוח היא אחת הדרכים הפשוטות להימנע מהחלטה שמסתיימת במסע אבוד.

המשחק גם מתאים למי שאוהב ניסוי וטעייה, אבל לא לכל שחקן. אם אובדן מסע גורם לי להרגיש שכל הזמן שהשקעתי נמחק, התוצאה עלולה להיות מתסכלת. לעומת זאת, אם אני רואה בכל ניסיון שיעור קצר, המבנה הופך לממכר. ההבדל הזה חשוב יותר מכל אלמנט חיצוני, מפני שהחוויה תלויה בגישה שלי להפסד.

החולשה: פחות מתאים למי שמחפש מסע אישי

המחיר של המיקוד הוא שהמשחק אינו מספק את אותה תחושת קשר שמקבלים ממשחקי תפקידים עלילתיים. אני לא נכנס כאן למסע שמבוסס בעיקר על שיחות ארוכות, מערכות יחסים או סיפור שמתקדם דרך סצנות. אם מה שמושך אותי במשחקי תפקידים הוא עולם עשיר עם דמויות שאני רוצה להכיר, החוויה הזאת עלולה להרגיש מופשטת מדי.

גם החזרתיות האפשרית היא נקודת חיכוך. מבנה רוגלייק בנוי מטבעו על חזרה, וכאשר אני כבר מבין את העקרונות המרכזיים, חלק מהקסם הראשוני נחלש. ההתרגשות מגיעה מהחלטות חדשות ומהתמודדות עם מצב שונה, לא בהכרח מסיפור שממשיך להתפתח. לכן כדאי להגיע אליו עם ציפייה נכונה: זהו משחק של מסעות והחלטות, לא רומן אינטראקטיבי.

הקושי אינו תמיד מרגיש כמו מבחן של מיומנות טהורה. לפעמים מצב לא נוח נוצר בגלל רצף אירועים שלא הייתי יכול לצפות מראש. מבחינתי, זה חלק מהאופי של הז'אנר, אבל הוא יכול להרגיז שחקנים שמעדיפים שליטה מלאה ותוצאה שניתנת לחיזוי. מי שמעדיף משחק שבו אפשר לתקן כל טעות באמצעות שמירה וטעינה עשוי להרגיש כאן פחות בנוח.

יש גם פער בין המראה המזמין לבין התוכן הקשוח יותר. הסגנון הצבעוני עשוי לגרום למשחק להיראות קליל, אך הוא דורש ריכוז וקבלת החלטות. לא הייתי ממליץ להציע אותו לילד רק מפני שהוא נראה כמו משחק פיקסלים נעים; דירוג הגיל שלו הוא PEGI 7, ועדיין כדאי שהבחירה תתאים לבגרות של השחקן ולנוחות שלו עם הפסד וחזרה על שלבים.

למי המשחק מתאים, ומי עדיף שיחפש חלופה

אני חושב שזה משחק מצוין למי שאוהב רוגלייקים, משחקי תפקידים מבוססי תורות ואסטרטגיה בקנה מידה קטן. הוא מתאים גם לשחקנים שמחפשים משהו שאפשר להפעיל בלי קול ובלי הכנה ארוכה. אם אני רוצה להקדיש כמה דקות לבחינת מצב, לבצע סדרת תורות ולסגור את המשחק, המבנה שלו עובד היטב.

הוא מתאים במיוחד למי שנהנה מהשאלה “מה הייתי עושה אחרת?”. אחרי מסע לא מוצלח, יש לי בדרך כלל תשובה ברורה: הייתי שומר פריט מסוים, לא נכנס לאזור מסוים או בוחר מסלול זהיר יותר. התחושה הזאת הופכת את ההפסד לשימושי. המשחק לא חייב להעניק לי פרס גדול בכל רגע, מפני שהידע שנצבר הוא חלק מהתגמול.

לעומת זאת, מי שמחפש משחק פעולה מהיר, שליטה בזמן אמת או גרפיקה מודרנית כנראה לא ימצא כאן את מה שהוא רוצה. גם מי שמעדיף מערכת התקדמות רציפה, שבה הדמות מתחזקת באופן קבוע ואינה חוזרת לנקודת פתיחה רעיונית, עשוי להעדיף משחק תפקידים מסורתי יותר. במקרה כזה, משחק עלילתי ליניארי או משחק תפקידים עם שמירות קבועות יהיה בחירה נוחה יותר.

במכשיר נייד, אני רואה בו חלופה מעניינת למשחקי פעולה שמנסים להעתיק חוויה של קונסולה. במקום להסתמך על פקדים מהירים ועל מסך עמוס, הוא מבקש ממני להאט. זו אינה חלופה טובה יותר לכולם, אבל היא טובה יותר למי שרוצה משחק שאפשר לחשוב בו. מול משחקי פאזל, הוא מציע יותר סיכון והתקדמות דרך ניסיונות; מול משחקי תפקידים גדולים, הוא מציע פחות סיפור והרבה יותר ריכוז בהחלטה הבאה.

איך כדאי להתחיל כדי לא לבזבז מסע

לשחקן חדש, העצה שלי היא לא לרדוף מיד אחרי כל דבר שנראה אפשרי. בתחילת מסע כדאי ללמוד את הקצב, לבדוק כיצד אויבים מגיבים ולשמור לעצמי אפשרות לסגת. גם אם אני מרגיש שהדמות חזקה, עדיף לא להניח שכל מפגש יסתיים באותה קלות.

אני גם ממליץ לא לקבל החלטות מתוך הרגל. שימוש באותו מהלך שוב ושוב עשוי לעבוד באזור אחד ולהיכשל באזור אחר. לפני פעולה, אני בודק את כל התמונה: מה נמצא סביבי, אילו משאבים זמינים לי ומה יקרה אם התוכנית לא תצליח. הרגל כזה הופך את המשחק לפחות אקראי בתחושה, גם כאשר המבוך מציב מצבים בלתי צפויים.

בתרחיש יומיומי, למשל, אני יכול לפתוח את המשחק בזמן המתנה קצרה, לבצע כמה תורות ולסגור אותו לפני שהמשימה הבאה מתחילה. אם הגעתי למפגש משמעותי, אין צורך למהר לסיים. אני יכול להשאיר את המשחק, לחשוב על האפשרויות ולחזור אליו כשיש לי יותר ריכוז. זו דרך טובה ליהנות ממנו בלי להפוך כל הפעלה למרתון.

המחיר הוא 6.10 ₪, ולכן הוא פונה גם למי שמעדיף לרכוש משחק קטן במקום להסתמך על חוויות שמבוססות על פרסומות או על המתנה. מבחינתי, הערך תלוי בעיקר בהתאמה לז'אנר: אם אני אוהב רוגלייקים, הקנייה הגיונית; אם אני עדיין לא בטוח שאני נהנה מחזרה, הפסד וניהול סיכונים, עדיף להבין את הסגנון לפני שמצפים ממנו לחוויה אחרת.

הקשר, הזמינות והתחושה הכללית

המשחק פותח על ידי David Amador, והוא הגיע לחנויות ב־25 באוגוסט 2014. העובדה שהוא ותיק יחסית מורגשת בעיקר בגישה העיצובית: הוא אינו מנסה להעמיס שכבות, אלא מתרכז בלולאת משחק ברורה. יש בכך קסם, אך גם משמעות מעשית: מי שמחפש את הסטנדרטים החדשים של משחקי מובייל עשוי להרגיש שהחוויה צנועה יותר.

הוא מסווג כמשחק תפקידים, אבל ההגדרה הזאת אינה מספרת את כל הסיפור. בפועל, כדאי לחשוב עליו כעל שילוב בין התקדמות של דמות לבין פתרון מצבים מסוכנים בתורות. מי שמגיע אליו רק בגלל המילה “תפקידים” ומצפה לעולם גדול עלול להתאכזב; מי שמגיע בגלל הרוגלייק והחשיבה הטקטית יבין מהר יותר מה הוא מנסה לעשות.

עם כ־10 אלף התקנות, מדובר במשחק שאינו מרגיש כמו בחירה המונית, וזה דווקא יכול להתאים למי שמחפש פנינה קטנה ולא עוד כותר שמנסה למשוך את כולם. אני לא רואה בו משחק שמחליף את כל משחקי התפקידים האחרים, אלא מוצר ממוקד שמצליח כאשר נותנים לו את הזמן והציפיות הנכונים.

מה שהייתי רוצה לראות בחוויה כזאת הוא דרך ברורה עוד יותר להקל על שחקנים חדשים, מפני שהפער בין “אני מבין את הכללים” לבין “אני יודע לקבל החלטות טובות” יכול להיות גדול. למרות זאת, עצם הצורך ללמוד דרך משחק הוא גם חלק מהאופי שלו. הדרכה ארוכה מדי הייתה עלולה לקחת ממנו את תחושת הגילוי.

פסק הדין שלי

אחרי ששיחקתי בו, אני ממליץ על Quest of Dungeons למי שרוצה משחק תפקידים תורי, קומפקטי ובלתי מתנצל לגבי הקושי שלו. החוזקה שלו אינה במספר מערכות נוצצות, אלא ביכולת לגרום לתנועה, לקרב ולשימוש בפריט להרגיש כמו החלטות אמיתיות. המראה של 16 סיביות מוסיף לו אופי, והמבנה מתאים מאוד למשחק במקטעים קצרים.

ההמלצה שלי אינה גורפת. אם אני רוצה סיפור רחב, דמויות שאפשר להיקשר אליהן או פעולה מהירה, הייתי בוחר משחק אחר. אם אני לא נהנה להתחיל מחדש וללמוד מטעויות, גם כאן עלולה להיווצר תחושת תסכול. אבל עבור שחקן שאוהב לתכנן, לקחת סיכון מחושב ולנסות שוב עם הבנה טובה יותר, זהו משחק קטן עם עומק מפתיע בכל תור.

בסופו של דבר, אני רואה בו בחירה טובה למי שמעדיף איכות של החלטה על פני כמות של תוכן. הוא לא מבטיח מסע ענק, והוא גם לא צריך לעשות זאת. הוא מציע מבוכים, תורות, מראה נוסטלגי ותחושה מספקת כאשר תוכנית זהירה מצליחה. אם זה סוג המשחק שמדבר אליכם, המחיר הנמוך יחסית והאפשרות לשחק בקצב אישי הופכים אותו להמלצה שקל לי לתת.